|
מתנדבי צהלה היקרים,
ברצוני להציע לכם את הביקור שלי בקבוצות שלכם כדי שהחניכים שלכם יוכלו
לשמוע ממני את סיפור חיי שלדעתי זהו סיפור לכל בני הנוער. מעבר לשיחה
הזו שאני מציעה למי שירצה הצלחתי לארגן גם עוד שני מפגשים, לאחר סיפור
חיי - כחלק הממשיך אותו, לבנות הקבוצה. זוהי סדנא יחידות שבו תגיע עימי
אחת המתנדבות ממרכזי הסיוע לתקיפה מינית שתעביר סדנא מיוחדת לבנות
הקבוצה על הסכנות האורבות לבנות ונערות ערך עצמי נמוך.
ידוע כיום שלנערות שבאות מבתים שבהם ישנם קשיים, וכן לנערות שמסיבה זו
או אחרת נכנסות למצבים בהם מנצלים אותן מינית בצורות הקשות ביותר ואף
מגיעות למקומות שהדרך קצרה לאונס ולאונס קבוצתי. כמי שעברה את זה על
בשרי - נערה לקויית למידה (בימים שלי עדיין לא ידעו מספיק על התופעה)
שהלימודים שלה היו במצב עגום ביותר ובגלל זה לא חשבתי שמישהו יסכים
להתחבר איתי - "מפגרת שאינה מסוגלת ללמוד". הרגשתי כמישהי שלא הייתה
שווה כלום עד שלפתע מוכר הגלידה בקיוסק ליד תחנת האוטובוס הביתה נתן לי
גלידה חינם וחייך אלי תוך כדי כך שהוא אומר לי "את מאד חמודה, אני רוצה
לדבר איתך ביחידות". חיכיתי לו במקום שהוא רצה להפגש ושם עברתי בגיל 12
את האונס הראשון שחוויתי. המפגשים איתו המשיכו במשך חצי שנה של
עינויים, מכות והשפלות ואני חזרתי אליו כל פעם רק משום שהוא חייך אלי.
אתם מתארים לעצמכם את הבושה ואת האשמה שחשתי במשך זמן רב. כל הזמן
שמעתי שזה קורה רק למי שרוצה שזה יקרה לה במיוחד כשהנערה חוזרת לבחור
לבקש עוד. רק לפני 10 שנים הבנתי לאיזה מעגל נכנסתי איתו ולמה. הבנתי
זאת לאחר שהגיע לידי מאמר שכתבה אחת המתנדבות במרכזי הסיוע לתקיפה
מינית ובו נאמר שזה קורה לבערך שבעים אחוז מהנערות שהערך העצמי שלהן
נמוך. כנראה העובדה שהנה מישהו רוצה להיות בחברת הנערה עד כדי כך גורם
לה לומר "כן" למנצל ולאנס רק שלא לאבד את האדם, שבדרך כלל גם נותן
מחמאות דבר שלא בא לנערה בקלות. נערה בעלת ערך עצמי נמוך לא תמיד תשמע
את המחמאה הבאה מאדם קרוב, משום שהוא אינו אובייקטיבי.
סדנא זו לאחר המפגש עם המתנדבת תימשך בשיחת סיכום איתי לנערות בשבוע
לאחר מכן לראות מה ואיפה הן עומדות בנושא. השיחה איתי מתקיימת לאחר
שבפתיחת המפגש אני מספרת להן את החוויה שאני עברתי. הסיבה ששתי המפגשים
הללו נעשים רק עם הבנות היא בכדי שלא יתביישו לדבר ליד הבנים. בדרך כלל
אם הן מסכימות אני מזמינה את יועצת בית הספר שתהיה נוכחת משום שכבר קרה
פעמיים בחמשת הסדנאות הללו שלפחות נערה אחת עברה התעללות, ניצול או
אונס ואז היועצת שמכירה את הנערות יכולה להמשיך את הטיפול משם. באחד
המקרים הנערה אף ביקשה שאני אלך איתה ועם אמה למשטרה כמובן בליווי צמוד
של יועצת בית הספר שאמונה על המשך הטיפול בנושא.
למי שאינו מכיר אותי עדיין, אולי כדאי שאציג את עצמי. מי שמחפש המלצות
יכול לשאול את שאול קרמר, דינה להב ועוד מספר מדריכים שבקבוצתם ביקרתי
כבר.
אז בבקשה, נא להכיר, נעים מאד, שמי דרור איתן בת 43, בעלת תואר ראשון
בחינוך ובקרימינולוגיה, עיוורת מאה אחוז ומרותקת לכסא גלגלים מאז מאי
2000 בעקבות פשלה נוראית של שתי מחלקות שונות בשני בתי חולים שונים,
ואין בי טיפת כעס על מצבי. נולדתי בארץ במרץ 1964 ואומצתי כחודשיים
לאחר שנולדתי. הורי דורין וראובן קרני נתנו לי את השם אדרת, שם שחייתי
איתו עד האירוע שקרה במאי 2000, ואז הוספתי לשמי את השם דרור משום
שהאירוע הזה הוציא אותי החוצה אל הדרור המיוחל ובעקבות הדרור הזה
התחזקתי כל כך שלשם משפחתי הוספתי את השם איתן. השם הזה נבחר גם כדי
להביע את העוצמה והכוחות החזקים שבי כיום וגם מתוך הכבוד הרב וההערכה
הרבה שתמיד רחשתי לאדם שהיה רמטכ"ל בזמן שאני שרתתי בצה"ל ושמעולם לא
איבד את עקרונותיו ושהאמינות שלו והאומץ לב שהפגין גם כשמצא עצמו בודד
בין שאר הפוליטיקאים האחרים, רפול ז"ל. בתקווה שירבו כמוהו בארץ זו.
כפי שסיפרתי קודם הייתי לקויית למידה במידה כזו שלא יכולתי לקרוא,
לכתוב או לעשות חשבון ומתמטיקה כשאר בני גילי. דבר שגרם לי לבדידות רבה
בבית ספר ראלי אחוזה בו התחלתי את דרכי במערכת החינוך. משם עברתי לבית
הספר הניסיוני הפתוח שליד אוניברסיטת חיפה ומשם לעוד חמישה בתי ספר
שונים עד שביוני 1982 פתחו שמפניה והתפללו "ברוך שפטרנו מעולה של זו"
וקינחו את הברכה בשאגת "סוף, סוף" חזקה. בגיל 12 עברתי את האונס אז גם
התחלתי לעשן סיגריות ג'יטאן, למי שאינו יודע אילו סיגריות מאד חזקות
וללא פילטר. בגיל 14 התחלתי לעשן חשיש וכמות האלכוהול ששתיתי עברה את
הכמות של אלכוהוליסט ממוצע. עד שהתגייסתי כבר הוספתי לחשיש גם
LSD
ועוד כל מיני סמים ממריצים, דבר שבטח עזר רבות לריטלין שנטלתי מאז גיל
6 בשל הפרעת קשב וריכוז. בגיל 16 אובחנתי כלקוית למידה ואז הבנתי שאיני
מפגרת אלא סתם דפוקה עם קצר בראש. משם הלכתי לסיים כתה י"א ואת כל י"ב
במסגרת המתקנת גבעת חיים איחוד, כיתות בנימין שפריר, המוכר כיום כבית
ספר "שפרירים". בית הספר היה שייך לחינוך המיוחד, דבר שבאמת נתן לי
להרגיש טוב עם עצמי. כמו כולם התגייסתי לצה"ל ובחצי השנה הראשונה שרתתי
כמרכזנית בחטיבה 406, חטיבת בני המיעוטים ומשם עברתי לקשתות בערבה בקעה
ולבנון. לאחר שהשתחררתי חזרתי לסמים ולשתיית אלכוהול באופן קבוע לאחר
שבצבא השתמשתי ושתיתי רק כשלא הייתי צריכה להיות בתפקיד. מלכתחילה
החלטתי שאותי לא יתפסו מסטולית. בחטיבה היינו קבוצה גדולה שהשתמשה אך
לא בקשתות ושם גם הרגשתי שנתנו לי תפקיד שבו אני הייתי אחראית על חייהם
של האנשים שבצד הזה של הגבול ולא הייתי מוכנה שבמשמרת שלי תהיה חדירה
של מחבלים, חס וחלילה, כך שהייתי חייבת להיות מפוקחת. בשבוע בו הייתי
בעמדה בבית זה כבר היה סיפור אחר. בגיל 21 נכנסתי למרכז גמילה במישיגן,
ארה"ב.
אני חשבתי שזהו זה סיימתי עם ההתמכרויות שלי. לחרדתי רק החלפתי את שתי
ההתמכרויות האלה לארבע עשרה התמכרויות אחרות כגון: בזבזנות יתר
כפייתית, שקרים, גניבות קטנות, אדרנלין, טלפומניה ועוד. לאחר שהתנקיתי
מהכל בשנת 1997 על ידי מכון "אלדר" תחת טיפולה המסור של פנינה אלדר
נשארו לי רק השקרים, גניבות קטנות שאליהן לא סיפרתי לה מבושה דבר אשר
בדיעבד אני יודעת שאם הייתי מדברת איתה גם מאלה הייתי נפטרת. ההתמכרות
לסוכר לבן וקמח לבן עד היום צמודה אלי.
במאי 2000 קרה לי נס, קרה דבר שגם אני איני מבינה כיצד זה קרה.
עברתי אירוע לא קל שכאמור השאיר אותי מרותקת לכסא גלגלים ועיוורת מאה
אחוז, דבר שבעיניי הוא הדבר המופלא ביותר שקרה לי בחיים. התאשפזתי ביום
חמישי ה-13 במאי 2000, במוצאי שבת ה-15 במאי התקיים הארוויזיון בו דנה
אינטרנשונל נפלה כשנתנה את הפרחים לזמרת שניצחה וזה הדבר האחרון שראיתי
בעיניים שלי, למחרת ה-16 במאי התחלתי להכנס להזיות שאותן אני כבר לא
זוכרת ובלילה שבין ה-21 ל-22 נכנסתי לקומה לאחר התקף פירכוסים חזק מאד
וארוך מאד. כשחזרתי להכרתי גיליתי שאני משותקת לחלוטין, מונשמת, עם
קוצב לב וסובלת מנרופטיה קשה מאד. נרופטיה זו תחושת בעירה בעור וכל
מיני תחושות קשות בעור ובשרירים. לצידי עמדו הורי ולאט, לאט הגיעו שאר
האחים שלי לראשונה מאז גיל 12 המשפחה שלי הייתה מאוחדת למשימה אחת וזה
לעזור לי לעבור את האישפוז הזה בדרך הקלה ביותר. זה היה הנס הראשון
שקרה לי. בשיקום רק הבנתי שהם היו בטוחים שמהאישפוז ההוא אין סיכוי
לבית לוונשטיין אלא משם אני עוברת לידיהם של חברה קדישא. בבית לונשטיין
שכבתי במיטה לצידן של שתי נשים שאם תשאלו אותי לא היה טעם באישפוזן
במחלקה שיקומית, האחת לא הבינה מה רוצים ממנה, והשניה שאיתה התחברתי
נפטרה כעבור מספר חודשים. אני לעומתן הלכתי והתחזקתי. משם עברתי לבית
חולים אלישע כדי להמשיך עם השיקום עד שימצאו לי מעון.
בספטמבר 2001 יומיים לפני אסון התאומים נכנסתי למעון נכים. שם החל
המאבק האמיתי שלי להשרדות. עד אותו מעון הייתה לי תוכנית שיקומית
מובנית על ידי צוות שהיה סביב המטופלים שלהם כל היום ולא הייתה ברירה
אלא ללכת לפיזיותרפיה או לריפוי בעיסוק משום שאלה היו מחלקות שיקומיות.
מעתה עלי לדאוג לשיקום שלי בעצמי. למזלי האירוע הזה קרה לאחר שעברתי
טיפול אצל פנינה אלדר שנתנה לי את הכלים לטפל בעצמי. מעבר לזה ביום
שקמתי מהקומה ידעתי שזהו זה, השקרים והגניבות נמחקו כליל ממוחי. יתרה
מזאת כיום כשאני מנסה את כוחי בשקר לבן הלשון שלי מסתבכת לגמרי כך שגם
עליהם וויתרתי וכשאני עומדת בפני הברירה הזו של שקר לבן אני פשוט יושבת
בשקט וכשמתעקשים שאדבר אני אומרת שאין לי תשובה שתספק את מי שעומד
מולי. חודשיים לאחר שנכנסתי למעון, הלכתי ללמוד קורס מחשבים מיוחד
המותאם לעיוורים. זה היה הקורס הראשון בחיי שהתמדתי בו ואף קיבלתי
תעודה ממשרד העבודה על שעברתי את הקורס בהצטיינות. משם עברתי לקורס בהר
הצופים של הכנה לאקדמיה ופסיכומטרי שבסופו עברתי בחינת פסיכומטרי בעל
פה וקיבלתי 487. עם הציון הזה יכולתי להתקבל למכללה האקדמית "גליל
מערבי" ללימודי התואר הראשון, השנה הראשונה הייתי שם על תנאי משום
שכאמור לא הייתה לי בגרות בכלל. התנאי שלהם היה שאסיים את השנה עם
ממוצע ציונים של 75, הסכמתי לתנאי שלהם למרות שבליבי לא האמנתי שאצליח
לעבור את השנה הזו בציון כל כך גבוהה, הממוצע שלי בסוף אותה שנה עמד על
92. תגידו לי אתם, האין זה נס? אני שהממוצע שלי בבית הספר היה 4 מתוך
100? השנה סיימתי את לימודי התואר הראשון שלי. מעבר לכל זה בדצמבר 2005
יצאתי מהמעון יחד עם חברתי ומאז אנו גרות בנהריה בדירה שכורה. בתחילה
הייתה לנו עזרה רק שלוש שעות ביום אך לאחר שנתקענו לבד במלחמה והיינו
כך עד שבוע לאחר שפרצה ללא חדר ביטחון או מקלט שיכולנו ללכת אליו
במצבינו הבאנו עובדת זרה שגרה איתנו עכשיו.
בשנת 2003 קיבלתי מהספריה לעיוור את סיפרו של רן פקר ולאחר שקראתי את
סיפרו בנשימה עצורה ובהתרגשות עצומה גם הוספתי למערכת השעות שלי במכללה
שעות התנדבות ב"צהלה". אני נוסעת בין הקבוצות השונות ומספרת להם את
הסיפור שזה עתה קראתם. רק בזמן שאני עושה זאת אני קצת יותר מדגישה את
מה שצריך להדגיש בקבוצה. אני עושה זאת מתוך תחושה שכאשר אדם מקבל כל כך
הרבה דברים נהדרים כמו שאני קיבלתי הוא חייב להחזיר זאת לחברה וזו דרכי
לעשות זאת. אני יודעת שאני כאדם רואה לא הייתי מגיעה אפילו לטאטא את
המכללה. כך שאתם אולי מבינים כעת למה אני קוראת נס לאירוע הקשה ההוא.
כפי שכבר אמרתי בהתחלה, המלצות תוכלו לקבל אצל שאול קרמר ודינה להב.
אשמח להגיעה לבתי הספר שלכם בכל יום בשבוע פרט לימי שלישי, ביום זה אני
לומדת בשפיים והנייד שלי סגור כשאני בכיתה. בדרך כלל הדרך הכי טובה
להשיג אותי היא בטלפון הביתי, פקס או בדואל שלי. אשמח לפגוש אתכם במשך
השנה.
בברכה,
דרור איתן
דרור אדרת איתן קרני
רחוב הגדוד העיברי 6
נהריה
טלפון: 04-9511032
טלפון נייד: 052-5819363
פקס: 057-7975275
דור אלקטרוני:dror2523@015.net.il
|
